החלטה בתיק בש"א 2516/05

בקשה להתיר למבקשת, אשר הגישה כנגד המשיבים תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לה - לטענתה - בשתי תאונות דרכים, להביא ראיות לסתור את קביעת הוועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי (להלן - " המל"ל") בקשר עם מצב המבקשת כתוצאה מתאונת הדרכים מיום 30.5.02.

1.         המבקשת היתה מעורבת בשתי תאונות דרכים, אשר בגינן הוגשה התביעה דנן: תאונה מיום 30.5.02, אשר היתה גם תאונת עבודה (להלן - " התאונה הראשונה") ותאונה מיום 31.7.02 (להלן - " התאונה השניה"). יצוין, כי המבקשת נפגעה עוד קודם לכן בתאונת דרכים מיום 28.9.97, ובקשר לתאונה זו נקבע כי למבקשת נגרמה נכות בעמוד השדרה המותני. על-פי מסמכי המל"ל שצורפו לבקשה ולתשובה, ועל-פי האמור בתשובת המשיבים, קבע מומחה - פרופ' גנאל - כי לאחר התאונה מיום 28.9.97 סובלת המבקשת מנכות בשיעור 30 אחוז, מתוכם 10 אחוז בגין התאונה הנ"ל ו- 20 אחוז בגין מצב קודם.

2.         בעלי הדין מסכימים, כי יש מקום למנות מומחה מטעם בית המשפט לבדיקת מצבה של המבקשת כתוצאה מהתאונה השניה, ואף הסכימו כי המומחה יהיה פרופ' ליברגל.

עם זאת, המבקשת מבקשת עוד, כי המומחה יחווה דעתו גם ביחס למצבה בעקבות התאונה הראשונה, אף כי בקשר עם תאונה זו קיימת "קביעה על-פי דין", במובן סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. על-פי קביעה זו של וועדות רפואיות של המל"ל, לא נגרמה למבקשת נכות בתאונה הראשונה, והמבקשת מעוניינת שיותר לה להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה.

3.         המבקשת פנתה לוועדה רפואית של המל"ל בקשר עם התאונה הראשונה (שהיתה גם תאונת עבודה) וזו קבעה ביום 2.10.02, כי לא נגרמה למבקשת נכות בתאונה זו. בהחלטת הוועדה הרפואית נאמר, כי עוד קודם לתאונה הראשונה סבלה המבקשת מכאבי גב תחתון ומצליפת שוט, ומדו"ח חדר המיון שנערך לאחר התאונה הראשונה עולה, כי הפגיעה היתה בחזה ובקשת הצלעות מימין, ללא אזכור של חבלה בעמוד שדרה צווארי או מותני. כאמור, בעת שאירעה התאונה הראשונה, כבר סבלה המבקשת מנכות בשיעור לא מבוטל בעמוד השדרה המותני והצווארי.

לפיכך, מסקנת הוועדה הרפואית היתה, שאין קשר סיבתי בין תלונות המבקשת בדבר כאבי צוואר ועמוד שדרה מותני לבין החבלה שנגרמה לה בתאונה הראשונה ולמבקשת לא נגרמה בתאונה הראשונה הנכות הנטענת על-ידה.

4.         המבקשת הגישה ערר על ההחלטה הנ"ל של הוועדה הרפואית. הוועדה הרפואית לעררים של המל"ל קיימה דיון ביום 20.2.03 ולנוכח מורכבות המקרה ולאחר עיון נוסף בחומר שלפניה, סיכמה את מסקנותיה ביום 16.3.03. הוועדה הרפואית לעררים דחתה את הערר ואימצה את מסקנת הוועדה בדרגה הראשונה. בהחלטת הוועדה לעררים נאמר במפורש, כי הערר נדחה ומאושרת הקביעה בדרגה הראשונה, אך בסיום הדברים נרשם כי: "התאונה הנוכחית [התאונה הראשונה, צ"ז] גרמה להחמרה של מצב קודם". במשפט זה, הסותר, לכאורה, את עמדת הוועדה לפיה לא נגרמה בתאונה הראשונה כל נכות, נאחזת המבקשת בבקשתה להתיר לה הבאת ראיות לסתור, ונשוב לכך בהמשך.

5.         מהאמור בבקשה עולה, כי ימים אחדים לאחר שניתנה החלטת הוועדה הרפואית לעררים, ביום 26.3.03, אושפזה המבקשת לטיפול בגבה באמצעות Radio Frequency. טיפול זה נעשה חלף ניתוח שהומלץ לבצעו כאשר נבדקה המבקשת על ידי פרופ' פלומן ביום 15.7.02, משהוברר כי המבקשת סובלת מבעיות בקרישת דם.

נטען, כי לאחר הטיפול האמור החלה המבקשת לסבול מבעיות בהטלת שתן ואובחנה המטומה באזור הטיפול. מאותו מועד הלך ומצבה של המבקשת והתדרדר, עד שאושפזה ביום 14.7.03 ב"בית לוינשטיין" לצורך שיקום.

6.         ביום 14.12.03 קבעה וועדה רפואית של המל"ל, אשר דנה בתביעת המבקשת לתגמולים בגין נכות כללית, כי למבקשת נכות בשיעור 100 אחוז בגין מצבה לאחר הטיפול האמור.

בבקשה דנן חוזרת המבקשת וטוענת, כי הטיפול נדרש גם בעקבות החבלות שנחבלה בתאונה הראשונה (כמו גם בעקבות מצבה הקודם לתאונה זו), ולפיכך תוצאות הטיפול, שלכאורה גרם לנכות קשה למבקשת, נובעות, בין היתר, מהתאונה הראשונה. טענה זו סותרת את קביעת הוועדות הרפואיות של המל"ל לפיהן בתאונה הראשונה לא נגרמה למבקשת כל נכות בעמוד השדרה הצווארי או המותני.

7.         להשלמת התמונה יצוין, כי המבקשת שבה ופנתה למלל בבקשה שתקבע לה נכות בגין התאונה הראשונה, בטענה של החמרה במצב. גם תביעה זו נדחתה, כאשר וועדה רפואית מיום 21.1.04 קבעה שאין החמרה במצב. להחלטת וועדה הרפואית זו יש חשיבות, שכן היא ניתנה לאחר שחלה התדרדרות במצב המבקשת בעקבות הטיפול הרפואי המתואר לעיל, ולאחר שנקבעה למבקשת נכות כללית בשיעור 100 אחוז. על אף זאת, ותוך מודעות לנתונים אלה, עמדה הוועדה הרפואית על הקביעות של קודמותיה, לפיהן אין לקשור את מצב המבקשת עם התאונה הראשונה שלא גרמה לה לנכות.

8.         את הבקשה להתיר לה להביא ראיות לסתור מנמקת המבקשת כדלהלן:

א.         בהחלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 16.3.03 מצויה סתירה פנימית, שכן לא נקבעה נכות על אף שנאמר בהחלטה שכתוצאה מהתאונה הראשונה הוחמר מצב קודם.

ב.         סמיכות הזמנים בין שתי התאונות מקשה על ביצוע הפרדה במצב המבקשת בגין כל אחת מהתאונות.

ג.          העובדה שוועדה רפואית של המל"ל קבעה למבקשת נכות כללית בשיעור 100 אחוז מהווה עילה להתיר לה להביא ראיות לסתור.

ד.         ממילא ימונה מומחה בקשר עם התאונה השניה, ומדובר באותם הנתבעים החייבים בפיצוי המבקשת בגין שתי התאונות, כך שלא יהיה במתן הרשאה להביא ראיות לסתור משום הכבדה וגרימת נזק למשיבים.

ה.         היה והמומחה יתמנה רק באשר לתאונה השניה, ויקבע על ידו כי מקור חלק מהנכות בתאונה הראשונה, תהא בכך ממילא עילה לבקש מינוי מומחה נוסף.

המשיבים הגיבו בכתב לבקשה. בתשובתם טוענים המשיבים, כי בהחלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 16.3.03, שלכאורה יש בה סתירה, נפלה למעשה טעות סופר, וכי המילה "לא" הושמטה מהמשפט המסכם, באופן שיש לקראו כאילו נרשם כי "התאונה הנוכחית [לא] גרמה להחמרה של מצב קודם".